באחד הימים קיבלתי מכתב מקורא. אני מביא כאן את המכתב בשלמותו יחד עם תגובתי.
שחר שלום,
קראתי לאחרונה את שני החלקים האחרונים של ספרך "מגרסת הזהויות" וברשותך ברצוני להתייחס למספר נקודות.
תחילה למען הגילוי הנאות, אציין כי אני מלמד במרכז ללימודי יסוד באוניברסיטת בר-אילן כך שאני נוגע בדבר. הרעיונות אותם אתה מעלה בספרך חשובים, מעוררי מחשבה ומדי פעם אף מעלים חיוך. עם חלק מהרעיונות הסכמתי (בעיקר לגבי חוסר האובייקטיביות של החוקרים) אך עם חלקן האחר לא ולהלן מספר הערות:
- כמי שמכריז שוב ושוב שמחקר מדעי אינו אובייקטיבי, ברור לך שהדבר נכון גם ביחס לספרך שהוא מחקר לכל דבר. לפיכך הייתי מצפה ממך להסביר מדוע אתה בוחר לנכון לכתוב ספר התוקף את מדעי היהדות?
- מהו המניע שלך שהביא אותך להקדיש זמן רב לחקר הנושא?
- לאורך כל ספרך הצגת את החוקרים במדעי היהדות כמקשה אחת כמי שמבקשים להציע חלופות ליהדות המסורתית.אני יכול להעיד על עצמי ועל תלמידים וחוקרים נוספים אותם אני מכיר, שהמטרה שלשמה הגעתי ללימודי מדעי היהדות היתה לא פחות ולא יותר לשם "לימוד תרה".הישיבה כידוע לך עוסקת בעיקר בלימוד התלמוד הבבלי כך שמי שמבקש ללמוד תנ"ך, תלמוד ירושלמי, מדרשי הלכה או אגדה לא ימצא לכך מענה בבית המדרש.
- בדבריך התעלמת מחוקרים חשובים, בעיקר מהמחלקות לתלמוד, שהתיאור ההרסני שייחסת לחוקרי מדעי היהדות אינו הולם אותם. באוניברסיטה העברית ישבו חוקרים מפורסמים כמו אפשטיין, אלבק, מלמד והיינימן שהיו יהודים דתיים שהקפידו על קלה כבחמורה והדבר האחרון שניתן להאשימם שביקשו ליצור חלופה ציונית חילונית למסורת היהודית. דברים אלה נכונים גם ביחס לרוב חוקרי המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן כיום. בדבריך לא מצאתי כל התייחסות למחלקה זו ולחוקריה בשעה שהיא מרכזת בתוכה את רוב התחומים של חקר מדעי היהדות (היצירה התורנית מתקופת חז"ל ועד ימינו).
- יוצא איפה שבאשמה בה האשמת את חוקרי מדעי היהדות ניתן גם להאשים אותך. באת עם אג'נדה ברורה ובחרת רק את הנתונים מתוך המכלול שמוכיחים את טענתך. גרשום שלום מייצג את כל חוקרי האוניברסיטה העברית ואבי שגיא הוא דוברם של חוקרי בר-אילן. לאור זאת כולם אשמים בכך שהם רוצים לגרוס את היהדות ולא לשמר אותה.
- ברצונך להציג תמונה חד-ממדית אף הכנסת תחת כנפיו של אבי שגיא רבנים כמו ליכטינשטיין, עמיטל, בן-נון ושרלו. שוב עמדתך הסובייקטיבית גרמה לך להתעלם מנתונים שלא הולמים את מטרתך.
- מהי החלופה? לאורך כל הספר תקפת שוב ושוב את המחקר המדעי של לימודי היהדות אך לא הצעת מהי אם כן הדרך בה עלינו לגשת למקורותינו? האם הלימוד הישיבתי? אני חושב שאתה יודע יפה מאוד שניתן לכתוב ספר רחב יריעה על הבעיות והחסרונות של הלימוד הישיבתי. מהי אם כן הצעתך המעשית?
- לסיכום, המעלה הגדולה של ספרך היא הכנסת המחקר המדעי לפרופורציות נכונות והכנסת קצת ענווה בליבם של החוקרים.
בברכה,
ג.
ג. שלום,
שמח שקראת את ספרי ומקווה שנהנית. נראה לי שהנקודה המרכזית שהוחמצה בהתייחסותך היא ההצבעה המרכזית שמצביע על ספר על תפקידם המרכזי והחשוב של מדעי היהדות בעיצוב זהויות יהודיות מודרניות, הודות למנגנוני האמון החברתיים החזקים המוקנים למדעניזם. מאחר וזהו החידוש העיקרי של הספר (העומד בסתירה חריפה לטענות העצמיות של חוקרי מדעי היהדות שאין להם כביכול 'השפעה'), אשמח עם תתייחס בעתיד לנקודה קריטית זו.
להלן, התייחסתי לנקודות שהעלת באופן יותר ספציפי:
- קראתי לאחרונה את שני החלקים האחרונים של ספרך "מגרסת הזהויות" וברשותך ברצוני להתייחס למספר נקודות.
אני ממליץ מאוד לקרוא את כל הספר. שני הפרקים האחרונים אינם אלא דוגמאות נקודתיות לעקרונות התיאורטיים המרכזיים של הספר. לדעתי, לא ניתן להבין את הרעיון המרכזי של הספר ואת הרדיקליות של המסר שלו ללא החלקים התיאורטיים הנ"ל. על דרך משל, אפשר לומר שהחלקים הראשונים של הספר הם תורת היחסות של אינשטיין – בעוד שהפרקים האחרונים מסבירים איך זה עובד בעולם הניוטוני. נכון שניוטון עובד מצויין ולא 'צריך' את אינשטיין – אבל כפי שפיינמן אוהב לומר – ניוטון תמיד טועה, אלא שבמהירויות אליהן אנו רגילים לא מרגישים בטעות. ניסיתי בספר זה לפתוח מבט 'איינשטייני' על המציאות האקדמית בכלל ושל מדעי היהדות בפרט, ואשמח מאוד לשמוע את התרשמותך מניסיון זה במידה ותקרא את חלקיו הראשונים של הספר.
תחילה למען הגילוי הנאות, אציין כי אני מלמד במרכז ללימודי יסוד באוניברסיטת בר-אילן כך שאני נוגע בדבר.
דוגמה מצויינת לערך שתוכל למצוא בתחילת הספר היא ההצבעה על הציון האובליגטורי של העדר-אובייקטיביות כסמן לאובייקטיביות. מאחר והסובייקטיביות המוטה היא האקסיומה האקדמית היסודית של תקופתנו (וזה גם נכון כמובן), רק המודה שהוא נוגע בדבר יכול לתבוע לעצמו (במובלע) את שרביט האובייקטיביות.
הרעיונות אותם אתה מעלה בספרך חשובים, מעוררי מחשבה ומדי פעם אף מעלים חיוך. עם חלק מהרעיונות הסכמתי (בעיקר לגבי חוסר האובייקטיביות של החוקרים) אך עם חלקן האחר לא ולהלן מספר הערות:
כאמור, חוסר האובייקטיביות של החוקרים אינו רעיון שלי ואף אין בו כל חידוש, אלא הוא אקסיומטי. הרעיון של הספר הוא ההשלכות התרבותיות והסוציולוגיות של התפיסה 'האובייקטיבית' של החוקרים ביחס לחוסר האובייקטיביות שלהם – בדיוק התפיסה המופיעה גם כאן במכתבך (שוב, מהלך זה אינו פשוט ואינו מובן מאליו והוא כלול בעיקר בחלקים הראשונים של הספר).
- · כמי שמכריז שוב ושוב שמחקר מדעי אינו אובייקטיבי,
לא הצהרתי שוב ושוב שמחקר מדעי אינו אובייקטיבי. להיפך, אם יש משהו היכול להתהדר בכתרים כמו-אובייקטיביים של יכולת להביא קבלות טכנולוגיות מתוך המציאות עצמה, וכתיאור המקיף ביותר של המציאות בכל תקופה, הרי זה המחקר המדעי. ספרי אינו מתמקד במחקר המדעי אלא במדעניזם, ואינו מתמקד בחוסר-האובייקטיביות של המדעניזם אלא בצורך האובססיבי שלו להמשיך להיראות כלא-אובייקטיבי לא פחות ממדעי הטבע 'הלא-אובייקטיביים' בלא שיהיה בידיו שום דבר פרט למתודה כמו-מדעית.
ברור לך שהדבר נכון גם ביחס לספרך שהוא מחקר לכל דבר.
יתרה מזאת, כדי להדגיש את המשחק הפנימי בתוך המשחק החיצוני, בנוי הספר כ"מחקר לכל דבר" (הוא נצמד לכללי הציטוט האקדמיים שהתגבשו באופן שרירותי והסכמי למדי בכמה מאות השנים האחרונות), ובאמצעות מדיום שהוא מסר – הוא מראה כיצד המתודה יוצרת את הפוזה. אנא קרא לפחות את הפרק העוסק בתעלול של סוקאל כדי להבין את המהלך המדויק של דברי.
לפיכך הייתי מצפה ממך להסביר מדוע אתה בוחר לנכון לכתוב ספר התוקף את מדעי היהדות?
שוב, נראה לי שציפייתך תמומש במידה רבה אם תקרא את החלקים הראשונים של הספר. באופן ספציפי, אני לא 'תוקף' את מדעי היהדות אלא מצביע על תפקידם המרכזי והנכבד בעיצוב זהות יהודית – תפקיד שלא זכה לעניות דעתי להכרה הראויה ושאותו אני מסביר בהרחבה.
אם בכלל, אני סבור שאני מציל את מדעי היהדות מדשדוש הנכאים האינסופי בשאלת ההשפעה הציבורית – תוך חשיפתה של השפעה זו.
- מהו המניע שלך שהביא אותך להקדיש זמן רב לחקר הנושא?
אני סבור שחשיבות הנושא מצדיקה את הקדשת הזמן, מעבר לעובדה שהייתה כאן תעלומה מרתקת שפענוחה היה מלווה בעונג העצום של חווית ה"אאוריקה" הגילויית, כפי שאני כותב בעמוד הראשון של ההקדמה לספר: "כמה מפתיע ומשמח לגלות פתאום איזה מבנה תרבותי/זהותי חף, בר ושקוף לחלוטין; מבנה שאינו חשוד על איש, אלא, להיפך, מקובל על הכל כאמת לאמיתה וכמציאות שאין בלתה, והוא יושב לו שם כמו השביעי והתחתון שבצבים עליהם עומד העולם ומכונן לו לא רק זהויות אישיות ותרבותיות לאין ספור, אלא אפילו את אותה עמדה חוץ-עולמית ושכלתנית מאוד המאפשרת את הפעילות החשדנית עצמה".
- · לאורך כל ספרך הצגת את החוקרים במדעי היהדות כמקשה אחת כמי שמבקשים להציע חלופות ליהדות המסורתית.
הצגתי 'מגמה', לא 'מקשה', כפי שאני כותב בעמוד 14 לספר: "כמובן שאין כאן כל יומרה למצות את כלל ההשפעות המחוללות זהויות יהודיות וישראליות מודרניות, ואין כל ספק כי יבלוט בהעדרו הדיון בהשפעה הנכבדת של היהדות עצמה. אך הדיון יתמקד דווקא באותן השפעות המשמשות כ'רעש רקע' לרוב תרבויות העולם, כולל התרבות היהודית, ובאותן השפעות הניתנות לזיהוי בתוך ההקשר היהודי/ישראלי הספציפי".
לטעמי אין מדעי היהדות מבקשים להציע חלופות ליהדות המסורתית. מדעי היהדות הם פרדיגמה בפני עצמה, כפי שגם 'הדת' מהווה פרדיגמה, בחלקים מסויימים יכולה להיות חפיפה בין פרדיגמות ובחלקים אחרים הן יכולות להיות אינקומנסורביליות – אני מפנה אותך למובאות שהבאתי בעניין זה מהסוציולוג ברגר (בחלקים הראשונים של הספר).
- · אני יכול להעיד על עצמי ועל תלמידים וחוקרים נוספים אותם אני מכיר, שהמטרה שלשמה הגעתי ללימודי מדעי היהדות הייתה לא פחות ולא יותר לשם "לימוד תורה".
אין לי ספק ביושרה שלך, של תלמידים ושל חוקרים נוספים. כולם מגיעים 'ללמוד תורה'. אלא שאם יש משהו ש'מגרסת הזהויות' מנסה להראות (בעיקר בחלקים הראשונים) זה שאין די בהגדרה 'מהותנית' של 'תלמוד תורה' כדי לרוקן את המשמעויות התרבותיות/זהותיות של עצם הפרקטיקה של מדעי היהדות.
- · הישיבה כידוע לך עוסקת בעיקר בלימוד התלמוד הבבלי כך שמי שמבקש ללמוד תנ"ך, תלמוד ירושלמי, מדרשי הלכה או אגדה לא ימצא לכך מענה בבית המדרש.
גם 'הישיבה' אינו מושג מהותני אטום – יש כל מיני ישיבות וכל מיני לימודי תורה – וככל הידוע לי הסילבוס של בתי המדרש כולל באופן הסטורי ואקטואלי כאחד גם תנ"ך, תלמוד ירושלמי, מדרשי הלכה או אגדה.
- · אני באתי לבנות ולא להרוס ואכן נבניתי מלימוד זה.
אני שמח עבורך ואשמח אם תשלח לי רפרורים לעבודתך.
- · בדבריך התעלמת מחוקרים חשובים, בעיקר מהמחלקות לתלמוד, שהתיאור ההרסני שייחסת לחוקרי מדעי היהדות אינו הולם אותם. באוניברסיטה העברית ישבו חוקרים מפורסמים כמו אפשטיין, אלבק, מלמד והיינימן שהיו יהודים דתיים שהקפידו על קלה כבחמורה והדבר האחרון שניתן להאשימם שביקשו ליצור חלופה ציונית חילונית למסורת היהודית. דברים אלה נכונים גם ביחס לרוב חוקרי המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן כיום. בדבריך לא מצאתי כל התייחסות למחלקה זו ולחוקריה בשעה שהיא מרכזת בתוכה את רוב התחומים של חקר מדעי היהדות (היצירה התורנית מתקופת חז"ל ועד ימינו).
ספרי לא נועד מעולם להיות קטלוג מוער של חוקרי בר-אילן. אין לי שום בעיה עם זה שיש 'יהודים דתיים שהקפידו על קלה כבחמורה' בדיוק כפי שאין לי בעיה עם זה שיש יהודים לא דתיים שאינם מקפידים על 'קלה כבחמורה'. לא האשמתי איש שהוא מבקש ליצור חלופה ציונית חילונית למסורת היהודית. נראה לי שהתייחסות זו מתאימה אולי למה שקורצוויל כתב על שלום, אך אין לה כל קשר ל'מגרסת הזהויות' המצביע על עצם הויכוח על חלופה ציונית-חילונית מול מסורתית-יהודית כחלק ממהלך תרבותי רחב ומקיף יותר הכולל גם חלופות נוספות כמו חילונית-לא-ציונית, ציונית-לא-חילונית, דתית-לא-ציונית, ואף לא-ציונית ולא דתית… שכולן מתקראות בשם 'יהדות'.
אני בטוח שהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן מלאה חוקרים דתיים המקפידים על המצוות – ואין דבר וחצי דבר 'במגרסת הזהויות' הפוסל את פועלם הדתי או האקדמי. 'מגרסת הזהויות' עוסק בעצם המדעניזם העומד בבסיס המפעל האקדמי כולו, ומראה כיצד פועל מדעניזם זה ככוח רב עוצמה בגיבוש זהות יהודית. עלי לומר לך שאף שלא התמקדתי ספציפית במאמרי המחלקה לתלמוד בבר-אילן אופתע מאוד אם יעלה בידך לשלוח לי מאמרים פרי עטם של חוקרי מחלקה זו שאינם לוקים במדעניזם האמור ואם מלמדים במחלקה זו פילוסופיה של המדע או קורס אחר העלול לערער את היסודות הפוזיטיביסטיים המוצקים של הבניין.
- · יוצא איפה שבאשמה בה האשמת את חוקרי מדעי היהדות ניתן גם להאשים אותך. באת עם אג'נדה ברורה ובחרת רק את הנתונים מתוך המכלול שמוכיחים את טענתך. גרשום שלום מייצג את כל חוקרי האוניברסיטה העברית ואבי שגיא הוא דוברם של חוקרי בר-אילן. לאור זאת כולם אשמים בכך שהם רוצים לגרוס את היהדות ולא לשמר אותה.
אני מבין שאתה מאשים אותי במה שאתה חושב שאני מאשים את מדעי היהדות – אבל אם אני לא מאשים אותם במה שאתה חושב שאני מאשים אותם אפשר גם שאינני אשם במה שאתה מאשים אותי. אני סבור שלא באתי עם אג'נדה ברורה, אלא דווקא מצאתי אג'נדה נסתרת, ובמידה ואתה חושב שיש במכלול נתונים הסותרים את טענותי אתה מוזמן להציגם – בינתיים, נראה לי שלא רק שלא הצגת נתונים כאלה, אלא גם לא טרחת להבין את טענותי (או אפילו לקרוא אותן) ובמיוחד הטענה המרכזית שמדעי היהדות לא רק גורסים זהות אלא גם מכוננים זהות.
- · ברצונך להציג תמונה חד-ממדית אף הכנסת תחת כנפיו של אבי שגיא רבנים כמו ליכטינשטיין, עמיטל, בן-נון ושרלו. שוב עמדתך הסובייקטיבית גרמה לך להתעלם מנתונים שלא הולמים את מטרתך.
לא הכנסתי אף אחד תחת כנפו של אף אחד – הצבעתי על מגמות מסוימות שגיליתי בתוך המציאות הישראלית/היהודית העכשיווית. אם יש לך מידע פנימי על היחסים/אי-היחסים בין אבי שגיא לבין רבנים שונים – לצערי אינו ידוע לי. ספרי מתבסס כולו על דברים הנמצאים בכתובים אותם ציטטתי עם הפניות למקור. אשמח אם תציג לי את 'הנתונים' שהתעלמתי מהם, שאינם הולמים את 'מטרתי' (ברור לי שיש לך איזו דעה מגובשת על 'מטרתי' – אך אני סמוך ובטוח שאם תקרא את ספרי בשלמותו תשנה את דעתך – ובכל מקרה אשמח להתייחס להשגות ספציפיות כלשהן במידה ותהינה כאלה).
- · מהי החלופה? לאורך כל הספר תקפת שוב ושוב את המחקר המדעי של לימודי היהדות
- · אך לא הצעת מהי אם כן הדרך בה עלינו לגשת למקורותינו? האם הלימוד הישיבתי? אני חושב שאתה יודע יפה מאוד שניתן לכתוב ספר רחב יריעה על הבעיות והחסרונות של הלימוד הישיבתי. מהי אם כן הצעתך המעשית?
החלופה היא כמובן יושרה אינטלקטואלית. אין מערכת לימודית, ישיבתית, אקדמית, נסיונית או אחרת, שאינה בראש ובראשונה תרבות אנושית המלאה בזהויותיהם והשקפותיהם התרבותיות של אנשיה. אני סבור שהקונסטרוקט התרבותי הנקרא 'מדעי היהדות' הוא לא מדע ולא יהדות, אלא מדעניזם מכונן זהות שיש לו השפעות תרבותיות מעמיקות על החברה היהודית והישראלית.
כאשר אתה אומר שאני תוקף את 'המחקר המדעי' של לימודי היהדות – אתה מתעלם מהנקודה המרכזית של הספר המפוגגת לחלוטין את הקונסטרוקט התרבותי הנקרא "מחקר מדעי של היהדות".
עצם השאלה 'מה אם כן הדרך בה עלינו לגשת למקורותינו?' זרה לרוח הספר ולרוחי, באשר אני רואה בעצם הדיכוטומיה בין 'מקורות' לבין 'עלינו' כלשהם הנפרדים מהמקורות, קונסטרוקט תרבותי המסתיר את התהליכים האמיתיים המתרחשים בתרבות ובזהות. אנחנו מעוצבים כל העת על ידי אינספור השפעות, כפי שאני כותב בתחילת הספר: "דרך כל 'זהות' עוברים אינסוף סדקי-שערה ססמיים של "אֲנִיוּת" תרבותית המתעצבת מתוך הבדלים רבים למכביר: ההבדלים הדקיקים המבחינים את הזהות האישית מים התרבות הקולקטיבית תוך שהם מטמיעים את אותה זהות עצמה ומזהים אותה עם הקולקטיב". כישראלים אנו חשופים להשפעות רבות – מגרסת הזהויות מנסה לתרום משהו לאבחנתן של השפעות אלו, ובכך להעצים את חופשו של היחיד המשכיל לבחור את דרכו. אם הוא בוחר ל'גשת' למקורות דרך מתודות המדעניזם הבר-אילני – זו בחירתו – אני רק סבור שאם יקרא את ספרי (בשלמותו) תהפוך בחירה זו למיודעת יותר ולכן חופשית יותר.
- לסיכום, המעלה הגדולה של ספרך היא הכנסת המחקר המדעי לפרופורציות נכונות והכנסת קצת ענווה בליבם של החוקרים.
תודה על הסיכום המפרגן, אך חוששני שגם בזאת אני חולק עליך: המעלה הגדולה של ספרי היא הצבעה על הפוזה של 'מחקר מדעי' בתחום הרוח כמכוננת מבנה תרבותי רחב ואיתן לאין-שיעור מאשר עצם המדעניזם האקדמי או תוצריו המייגעים.
באשר לענווה בלב החוקרים – נדמה לי שמדובר באוקסימורון (אם אין פוזה אין מסר).
בברכה,
ג.
לסיכום, ברצוני להזכיר לך ש"תקיפת" מדעי היהדות היא מסורת עתיקת יומין במדעי היהדות ובוודאי אינה חידוש, אף תפקידם התרבותי המכונן של מדעי היהדות אינו חדש (עיין במובאות בספרי מאניטה שפירא ועמוס פונקנשטיין), החידוש העיקרי של "מגרסת הזהויות" הוא בהצבעה על חשיבות הפוזה המדעניסטית של מדעי היהדות כמנגנון מרכזי להקניית ודאות ואמון – באופן ההופך את מדעי היהדות ל"אמת מדעית" (או האמת "העירומה" או ה"לא נעימה", אליבא דירושלמי ב'זכור') על היהדות. מבחינתי מדעי היהדות נשענים על "בורות מכוננת" של הלומדים שאינם יודעים דבר וחצי דבר לא על הרקע הפילוסופי של התחום ולא על ההסטוריה שלו – וזה בסופו של דבר הפער ש'מגרסת הזהויות' אמור למלא.
בברכה,
שחר פלד
